יונה מוסט, Most of the Time
בית האמנים, תל אביב
יום ראשון, 10:30 בבוקר: הסטודיו ספון בעליית הגג, קשוּב למשמע צעדיי הנחושים, העושים דרכם במעלה מדרגות העץ החורקות. כך אחת לשבוע, מזה עשור וחצי.
לרגע אני משהה את כניסתי, עוצמת עיניים, נושמת, נושפת, מריחה, מזדקפת, דוחפת בקלילות את דלת הכניסה הרופפת, מעיפה מבט ימינה ונרגעת. היא – יונה מוסט, בעלת כנף מהזן הנדיר ביותר – שם, באותה תנוחה. גופה הצנום רכון אל עבר אריזת טלוויזיה מקרטון, שנאספה בפינת רחוב והייתה למסך חום, שכמו מאיים לבלוע אותה. היא מישירה אליו מבט נוקב – אין לו סיכוי. בנחישות של נינג'ה למודת קרבות מול מצעים בלתי שגרתיים היא משיבה מלחמה. בידה שלוש חרבות מושחזות– מכחולים מרוטים, ולמרגלותיה –לוח מגן משוח בגוני סגול, לבן, חום ולפעמים גם בוורוד. כנפיה מלטפות את הפורמט בכניעה, בצניעות ובמיומנות של אלכימאית מנוסה. היא מנצחת על סימפוניית הגוונים השקופים, על הנזילות המתוכננות ועל הרגעים"המציאותיים". היא כבר שולטת בסיפור, כותבת תסריט אימה מקורי ומביימת מציאות דיסטופית משלה.
על פניו, המציאות בתערוכת היחיד של מוסט נוגעת בענייני דיומא אורבניים: שיפוצים, המולת העיר הבלתי פוסקת, חפירות, בורות, מפגעי רעש, מנופים, משאיות, אתרי בנייה וחניונים תת-קרקעיים. מבט נוסף חושף מציאות רבת שקט, בדידות, ניתוק, ניכור ואפילו סכנה.
רוב הזמן (Most of the Time) אין היונה פוסעת על קרקע מוצקה. היא נעה בין שמים וארץ, נוסקת אל-על לגבהים נטולי אחיזה ומביטה על המתרחש ממנוף בדמות רובוט מפלצתי. במעבר חד ופתאומי צוללת הציפור, שומטת ונשמטת אל תוך תהום. שם, בתחתית השאול, פוצחים השדים במחול; שם, במרבצי האופל, מתפרצים הדחפים; ושם, במחשכים ובנבכי התודעה, נפערים בולענים, שלא יתמלאו לעולם.
דאייתה הקלה של היונה בין האגו העליון, דרך מרחבי התת-מודע ועד למרתפי הלא-מודע, רושמת חיפוש מתמיד אחר חוף מבטחים, שבו תוכל ליישב את כוחות המשיכה הסותרים, הטורדים את מנוחתה. את השלווה המיוחלת היא מוצאת בין שכבות הציור, ואת המציאות – באמנות.
רויטל בן-אשר פרץ, אוצרת התערוכה
